בשנה האחרונה חוויתי על בשרי מה זה עסק במדינת ישראל-
24 שעות של דפיקות בחזה, לחץ נפשי, חרדות ולא מעט שערות לבנות שצצו על ראשי
לא מצאתי זמן לכלום
הגעתי למצב שלא יכלתי לשמוע אף אחד
רציתי להיכנס לקונכייה משלי ושאף אחד לא יפנה אליי או ידבר איתי
הבנתי שלא ככה אני רוצה להעביר את חיי- אז עשיתי קאט
להחזיר את החיים שלי בחזרה, דקה לפני איבוד השפיות
עזבתי הכל ויצאתי למסע
"ואם אתאכזב מהעולם, אדאג שראשי יהיה מורם
וכל מחשבה תצא לכולם, אדם לאדם אדם…"
התקווה 6- עפים עליי
היו אנשים שאמרו שברחתי
לא ברחתי- בחרתי
בחרתי לא להכנע לשיגרה.
בחרתי לחיות את חיי אחרת.
למזלי ידעתי להגיד שלא טוב לי, לעשות פוס, ולחשב מסלול מחדש כדי שיהיה לי טוב
כבר 4 חודשים שאני מטיילת לבד חוויה מדהימה
מעבר לשקט שקיבלתי אני מוציאה מעצמי יכולות חדשות שלא חשבתי שאני יכולה לעשות בכלל (כמו לכתוב את הפוסט הזה… וואי זה לקח לי נצח… אבל עשיתי! )
מתהלכת לי ברחוב עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן ונקרעת מצחוק
כי החיים מצחיקים ולא תמיד חייבים ממש סיבה
הרשו לי לקחת אתכם אי שם לגיל 16 בערך, שם הכל התחיל
נועה, אמא של עדי, העבירה לי ולעוד כמה חברים סדנא שבסיומה אמרה לנו לעצום עיניים, שמה את השיר "יפיפייה" של שוטי הנבואה ואמרה לנו-
לרקוד איך שבא לנו
אני זוכרת שממש נהניתי!
זה ממש זכור לי כחוויה מדהימה
ומאז כבר כמה שנים שבא לי פשוט לשים אוזניות ולתת לגוף להשתולל מעצמו עם מוזיקה שאני אוהבת
אז התמכרתי להופעות של הבלקן ביט בוקס
לשם הולכים עם נעלי ספורט והרגליים מדברות בעד עצמן או לזומבה עם מריו המלך!!!
בחודש הראשון של הטיול שלי לא עשיתי הרבה, בעיקר נהניתי עם הזמן איכות שהיה לי עם עצמי (!)
הגעתי למקומות בהם רק אני, הציפורים והשמיים
תמיד מלווה במוזיקה שלי, זאת שהחזירה לי את השפיות (בשלב מאוחר יותר גיליתי את האוזניות ביטס שלי- כשבא לי לברוח לעולם שלי- הן עושות את העבודה אש!)
כדי לשחרר את אנרגיות ולפרוק אנרגיה-
התחלתי לרקוד עם עצמי בחוף בשקיעה
(יש לומר שקיעות הורסות את הבריאות, עוד סיבה טובה להיגנב)
בהתחלה זה היה-
כשאף אחד לא רואה
לאט לאט התרכזתי במוזיקה, בעצמי ובשקיעה ולא ממש היה לי איכפת מה קורה מסביבי
לפעמים אפילו היו כאלו שהצטרפו אליי או הזמינו אותי לרקוד איתם
זה בכלל היה כיף
ת'אמת שאף פעם לא הבנתי את אלה שלא מצטרפים…
פראיירים,
או כמו שסבתוש אומרת-
"הם לא יודעים מה טוף…"
אבל נו, זו כבר לא בעיה שלי…
לעניינינו,
בבוקס דל טורו, בפנמה, העניינים יצאו משליטה….
גיליתי פה מסיבות הורסות ת'חיים עם דנסאהול משוגע!
והרגליים שלי פשוט התחילו לרקוד מעצמן, אני משחררת את הגוף ומה שיוצא יוצא
לרוב זה מצחיק אותי אז החיוך לא מאחר לבוא
וגם כי אני מופתעת מהצעדים שיוצאים לי שם,
או שאני נזכרת בכלל באורטופד שרצה להוריד לי את המעט שנשארה לי מהפיקה, מזל שלא הקשבתי לו 😉
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הרגשתי שונה מכולם
כמו שליטל אמרה- עוף מוזר, ולא תמיד אנשים יודעים איך לאכול אותי
בתור ילדה הייתי נורא תמימה, טומבוי שלא ידעה פחד והייתי זאת שמשחקת עם הבנים (משומה מצאתי יותר עניין בלשבור את הברביות מאשר לשחק איתן), אהבתי לצחוק ולהצחיק את כולם, לקחתי דברים בקלות ותמיד הסתכלתי על דברים מנקודת מבט אחרת
מאלו שלוקחים את מה שהחיים מציעים בשלוש ידיים
במהלך חיי שמעתי הרבה אנשים שדאגו לתת לי "עצה" איך כדאי לי להתנהג ומה לעשות,
כמו הבחור שממש כעס עליי כי הייתי יחפה ברחוב
או הבחורה שהרימה עליי גבה במועדון ואמרה לי שלא ככה רוקדים את השיר הזה
וואלה מאמינה לה
אבל גם הדרך שלי היא דרך לרקוד לא?
אולי אחרת
אולי מוזרה
אבל עדיין דרך שעושה אותי מבסוטית מהחיים
אז למה להציק? רדו לי מהגב ותנו לי להנות
אז לכל אלו ולקצינה בצבא שצעקה עלינו "תיהיו קצת יותר נשיות!" כי צחקנו בקול רם באמצע הבסיס
רק דבר אחד לומר לכם-
אני אהיה מי שאני רוצה
ואתם תהיו מי שאתם רוצים
בסוף נגיע לאותו מקום, כל אחד בדרכו שלו.
מאחלת לכולנו לרקוד כאילו אפחד לא רואה ולהיות מי שבא לכם 🙂
מקווה שהסרטון גרם לכם לחייך…
יום שמח!
